לפני מספר חודשים הייתי בהופעה של שולי רנד. הופעה מרגשת ונוגעת המגלגלת סיפור חיים.
במסגרת ההופעה שולי רנד ביצע מספר שירים של יוצרים אחרים.
אחד מהם תפס את ליבי- "כאבי גדילה" של הזמר והיוצר אביב גדג'.
יש שם בפזמון שתי שורות שמהדהדות בי עד היום:
"רק עוד קצת כאבי גדילה
אלה רק דמעות שמחה"
והתחלתי לחשוב לרוחב, כמו שאני נוהגת לעשות,
בגיל הילדות אין הורה שלא שומע את ילדיו מתלוננים על כאבי ברכיים, גב, ראש, עיניים. ריצות אין סופיות למומחים שונים ושמיעה חוזרת ונשנית של הרופאים האומרים – "כאבי גדילה, אין מה לעשות, יעבור. לנוח ולקחת כדור". הגוף משתנה ללא היכר, מזנק בין גדילה לגדילה, מתארך, מתרחב, מצמיח איברים, שערות, הכול משתנה. לעיתים מתוך הקפיצות הללו וממהירות השינוי, נוצר כאב. והילדים שלנו מתמודדים איתו, לעיתים הם מבוהלים, לא מבינים מה קורה איתם ואנחנו מרגיעים.
אבל מה לגבי הנפש? מה לגבי קפיצות הגדילה של הנפש שהילדים שלנו חווים בגיל ההתבגרות?
הרי בגיל הזה, לא רק שהם חווים שינויים הורמונליים קיצוניים, משהו בהם גדל בתוך הנפש.
הם מתחילים תהליך של זיהוי ומציאת האני האותנטי שלהם. לא רק הקול החיצוני משתנה,
הוא מהווה מראה לתחילת שינוי הקול הפנימי המהדהד בהם.
ותאמינו לי, זה לא פשוט. הם זקוקים לנו ההורים כמקום הבטוח והיציב לביצוע השינוי,
אך יחד עם זאת, הם חייבים במקביל להרחיק אותנו כדי שיוכלו למצוא את עצמם.
הניגודיות הזו מבלבלת אותם. מקשה עליהם. ותוסיפו על כל זה את העולם הדיגיטלי והחברתי הקשוח שיש שם בחוץ עם הדרישות הלא ראליות להיות מושלם כל הזמן.
הילדים שלנו חווים כאבי גדילה נפשיים אבל מתוכם, דווקא מהם, הם גדלים.
דווקא המקומות הללו מחזקים אותם. מעצבים אותם. עוזרים להם למצוא את הנכון עבורם, את האני האמיתי והנכון שלהם.
וכל מה שהם צריכים זה אותנו ההורים, חזקים, יציבים, אוהבים, מתרחקים מעט ומאפשרים אחריות ועצמאות, מפרגנים ומאירים בהם את הטוב, אפילו שזה קשה כל כך. אני יודעת, גם אנחנו כהורים, חווים את כאבי הגדילה של ילדינו. אבל בסופו של דבר, אם אנחנו שם מתוך אהבה לילדינו, הדמעות של הקושי יהפכו לדמעות שמחה.